סמל דוד פרוינד
פלוגה מ גדוד 257

דוד, בן אסתר וראובן, נולד ביום ח' בשבט תשי"א (4.2.1951) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "תל-חי" בשכונה נוה-שאנן בחיפה וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון-החקלאי "כפר גלים" בחיפה. משחר ילדותו היה דוד חביב, עליז, נוח ושובה לב. כל ימי חייו ידע לאהוב אנשים ולהתחבב עליהם. להיות ידיד וחבר נאמן. הוא ריכז סביבו חברים רבים, והיה להם למשענת, בעיקר לחלשים שבהם. תכונת יסוד בדרך חייו הייתה אהבת הטבע, הדומם וכל יצור חי, מציפור עד בן אדם אהבה מעשית ושורשית, שמצאה אלף דרכים כדי לעזור ולפעול למענם. חניון שהוזנח על ידי מטיילים נוקה במו ידיו והפסולת הוסעה למצבור אשפה, ציפור שנפגעה זכתה לטיפול מסור, ואדם בצרה זכה לתשומת לב, לעידוד ולעזרה ממשית. עניינו לא היה בלימודים עיוניים, אך עזים היו סקרנותו והדחף להכיר את הטבע, את החי ואת האדם בדרכיו שלו, שהיו לעתים בלתי שגרתיות. למכלול תכונות אלה נוסף הומור, שהתבטא במעשה שובבות וקונדסות ובחן אישי רב. דוד ניחן גם בכושר מעשה, אחריות ומנהיגות. בבית-הספר החקלאי עמד דוד במרכז חיי החברה בכיתה. הוא היה אחד המסורים והאחראים בעבודה במשק.
בשנה השנייה ללימודיו, והוא בן שש-עשרה, פרצה מלחמת ששת הימים. אז גויסו רוב המדריכים של בית-הספר, ודוד נבחר למלא את מקומו של מרכז הרפת. הוא מילא תפקיד זה במסירות ללא גבול. במשך שבוע היה קם בלילות כל שעתיים כדי לטפל בפרה חולה ולהציל את חייה. הייתה לו תבונת כפיים רבה ודרך מיוחדת לנהוג עם הצומח והחי. הוא בנה אקווריום במו ידיו וטיפח בו מיני דגים, השיג הישגים רבים בתחרויות חקלאיות, והשקיע מאמצים בטיפוח בעלי החיים במשק. גישתו לאנשים הייתה ישרה, לבבית ומעשית. הוא שימש כמדריך בגדנ"ע ובתנועת נוער והיה נערץ על חניכיו. כשנסע בדרכים, דאג לעצור את רכבו דווקא לאישה מבוגרת, עמוסת סלים, או לאם עם ילדיה, שהמתינו שעות לאוטובוס. באחד מערבי השבת ראה זקן חולה ומוזנח יושב על מדרגות בית, והוא לא שקט עד שהלך עמו וסייע לו להגיע למקומו.
דוד גויס לצה"ל בסוף יולי 1969, התנדב לשרת בצוות אוויר והוצב לחיל האוויר. לאחר הטירונות התקבל לקורס טיס, אך כעבור זמן קצר הועבר לחיל השריון. לאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" וסיים שם בהצטיינות, הוצב כתותחן טנק בגדוד שריון בסיני. הוא השתתף במלחמת ההתשה כתותחן בטנק המ"פ. בנסיעה מבצעית לאורך קו בר-לב נפגע המ"פ, ודוד חילצו ובקור-רוח השתלט על המצב. הוא אימן את צוות החיילים הקשה ביותר בפלוגתו, הצליח לעשות מהם חיילים למופת בלי שנזקק ליד קשה, ובשל כך זכה להערצתם. דוד, שהיה חסון, גבוה ובעל כוח פיסי רב, לא התלונן מעולם על קשיים. ממקום שירותו הצבאי בתעלה במלחמת ההתשה, סיפר במכתביו על חרדון הצב (זוחל טורף גדול), שהצליח לגדל, על הנופים הנפלאים ועל הציפורים באזור הביצות בצפון התעלה. הוא גידל ציפור חנקן והתחקה אחרי אורח חייו, תוך התייעצות בכתב עם אחיו, סטודנט לביולוגיה, ועם אמו, המורה לטבע, על דרכי הטיפול בילד טיפוחיו. על מעלליו הצבאיים שמעו הוריו רק בדרך מקרה מפי חברים.
אחרי שסיים את שירותו הסדיר החליט דוד לעסוק בחקלאות וביקש להצטרף למושב ברמת הגולן. בשעת ההמתנה לאישור מועמדותו, ולקראת חתונתו, החליט לצבור קצת כסף אך לא ביקש לעשות זאת בדרך הנוחה והקלה. הוא נרשם לקורס לבנאות, השיג סיווג מקצועי והתחיל לעבוד בקבלנות. מעסיקיו וחבריו לעבודה העריכוהו בזכות מסירותו לעבודה, אחריותו, חריצותו, תבונת כפיו ויחסו החברי לכל אדם מעוזריו מ"השטחים" ועד לקבלן, "בעל הבית".
ארבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים נשא דוד לאישה את רותי, חברתו מימי בית-הספר החקלאי. ימים ספורים לפני המלחמה נודע להם, שהם התקבלו כמועמדים למושב רמות. רבה הייתה שמחתו של דוד, אך הוא לא זכה להגשים את חלומו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא דוד ליחידתו ונשלח עמה לסיני
ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973), באחד מקרבות הבלימה באיזור "חמוטל", בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, במשימה של חיפוש נעדרים וחילוץ פגועים, נפגע הטנק שלו ע"י טיל נ"ט ועלה באש ודוד נפגע ונהרג. הוא היה בחזקת נעדר ורק כעבור ארבעה חודשים הוחזרה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו אישה, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "למרות ששירת זמן קצר ביחידה, הספיק דוד להתבלט בה כחבר נאמן לנשק, מהטובים והיקרים שאיבדנו".  

בית-הספר החקלאי "כפר גלים" הוציא לאור חוברת לזכר חלליו במלחמת יום הכיפורים, ובה גם רשימה על דמותו.

עבור לתוכן העמוד