עמנואל, בן שרה ומשה, נולד ביום י"א בטבת תשי"א (20.12.1950) בנס ציונה. הוא למד בבית-הספר היסודי-ממלכתי ב' וכן למד מסגרות בבית-הספר המקצועי בנס-ציונה. אחרי-כן למד בבית-הספר התעשייתי "דן" בתל-אביב, במגמה של מכונאות רכב. הוא היה תלמיד שקדן, שהתעניין בעיקר במקצועות הכרוכים במלאכת-יד, אהוב על חבריו ועל מוריו, שכינוהו בשם-חיבה "מנו". הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" ובמשך שנים היה פעיל במסגרתה. תמיד היה חברותי, אהב להתלוצץ, ועזר לזולת ככל יכולתו. מנעוריו היה חובב ספורט, הצטיין בעיקר במשחק הכדור-יד ושיחק כשוער בקבוצת "הפועל" בעיר-הולדתו. הוא היה זריז וחסר-סבלנות, התנהג באימפולסיביות וביקש לעשות כל דבר במו ידיו ובקצב מהיר, בריצה, כאילו חשש לאבד רגע או להפסיד משהו. אחיו אביגדור, בעל עיטור-הגבורה, כתב עליו: "איני מסוגל לזכור כיצד היית מהלך, כי דמותך מצטיירת לנגד עיני כדמות רצה, תמיד ממהרת. גם כאשר לא מיהרת- רצת". הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ולמשפחתו. עמנואל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1969 והוצב לחיל-החימוש. לפני הטירונות ביקש להתנדב לחיל-השריון, ולאחר שגייס תמיכה לבקשתו וניהל בעקשנות מאבק ממושך, נענה בחיוב ונשלח לקורס למקצועות שריון והשתלם בקורס למפקדי-טנקים. אחרי-כן הוצב ביחידת שריון בתפקיד מפקד טנק, השתתף במלחמת-ההתשה והוענקה לו דרגת סמל. הוא היה שריונאי מצוין, אחראי ומסור לתפקידו, ונתגלה כמפקד אמיץ, לפעמים עד כדי הטלת מורא, ואמנם תכופות הוזהר להבחין בין אומץ לפזיזות. הוא נתברך בכושר-מנהיגות שעורר בפקודיו אמון כלפיו ורצון לעבוד עמו ולשרת תחת פיקודו. חבריו ביחידה כינוהו בשם "המט"ק הגזעי והמקצועי", וחבר לנשק סיפר עליו: "מנו אהב טנקים ואהב את הצבא". רותי, אשתו הצעירה, אמרה: "מה יש בטנק הזה, שהוא אהבו כל-כך? הטנקים האלה שיגעו אותו. הוא היה מוכן לעשות בשבילם הכל". לדברי אשתו "היה חשוב לו להוכיח את עצמו. הוא לא ידע מנוחה והיה אומר: 'מנוחה - רק בקבר'. הוא שנא להתבונן בטלביזיה, היה נרדם בהופעות, אבל אהב ללכת לים, לעסוק בספורט ולעזור לאחיו להרחיב את ביתו". לאחר שחרורו מצה"ל עבד כנהג-מכונאי במכון הביולוגי בנס-ציונה והתכונן להקים לו בית בישראל. ואכן, עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים נשא לו אישה ושמחתו העצומה באה לידי ביטוי בעת חתונתו. במלחמת יום הכיפורים השתתף עמנואל בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. בהתקפה על "חמוטל", שהתחולל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע עמנואל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנס-ציונה. השאיר אחריו אישה, הורים, אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון והוענק לו עיטור המופת על גבורתו בקרב. וכך תוארו מעשיו בתעודת העיטור: "ביום 9 באוקטובר 1973 תקף הגדוד שסמל עמנואל קהלני ז"ל נמנה עליו את היעד "חמוטל", בגזרה המרכזית שבחזית סיני. במהלך הקרב נפגע מפקד הטנק שסמל עמנואל קהלני ז"ל היה בו טען-קשר, וסמל עמנואל ז"ל נטל לידיו את הפיקוד על הטנק. בנהלו קרב מטוח קצר הצליח להשמיד עוד 3 טנקי אויב, כשהוא ממלא כמה תפקידים במקביל: הוא טען את התותח ואף טיווח אותו לעבר האויב. בפגיעה השנייה שספג הטנק נפגע ונהרג. במעשיו אלה גילה אומץ-לב, קור-רוח, כושר-מנהיגות ודבקות במשימה למופת". אחיו אביגדור, כתב: "עדיין לא הספקת לעכל את היותך נשוי. בחתונה זרחו עיניך מאושר. השארת אחריך את רותי המומה. כולנו מתגעגעים אליך ומנסים להשלות את עצמנו כי נסעת רחוק ועוד תחזור"; הוריו כתבו לזכרו כמה חרוזים, כגון: "אתה נמצא / עמוק בלבנו/ אבל אין מי שיעצור / דמעה מתוך עינינו".
הוריו תרמו לזכרו ספר-תורה; המועצה המקומית נס ציונה הוציאה לאור חוברת לזכרו.