משה, בן נזימה וג'ורג', נולד בשנת תש"י (1950) בבגדד שבעיראק ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם גורדון בפתח-תקווה ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר המקצועי "עמל" בנווה-עוז, במגמה של מסגרות. משה היה תלמיד טוב, אהוב על מוריו ועל חבריו. הוא היה חובב ספורט ונלהב למשחק הכדורגל. הוא שקד על עבודתו וידע לעשות את מלאכתו בקפידה, בדייקנות ובאמונה, והממונים עליו שיבחוהו על חריצותו והתמדתו. משה היה עלם אופטימי, שמח ועליז, ובעל חוש-הומור, שהרבה להתלוצץ ולהתבדח. הוא היה חברותי וקל להתיידד, אוהב ומכניס אורחים. נדיב-לב היה-ידו יד רחבה, והוא הרבה לחלק מתנות לקרוביו. כל מיודעיו הכירוהו כאדם אדיב ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות, ישר-דרך, איש-אמת ובעל-מצפון. ידוע היה כאיש צנוע ועניו, המסתפק במועט ואוהב את הפשטות.
משה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1967 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון". הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב, בסבילותו ובצייתנותו. בימי מלחמת ההתשה לחם בסיני, ובאחד הקרבות נפגע הטנק שלו באש האויב, אך משה יצא בשלום. הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו, ובמכתבים שהקפיד לכתוב הביתה, לא התאונן על האימונים הקשים והמפרכים. ביוני 1973, נשא את חברתו דליה לאישה והיה לה בעל וחבר מסור. כן היה בן נאמן ודואג להוריו ורחש להם כבוד רב. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. השתתף בקרבות הבלימה הקשים. ב-17 באוקטובר צלח הגדוד של משה את התעלה ונע לקדם פני התקפת נגד באיזור "אורי" (מחטת אבו סולטאן). בקרב זה נפגע משה ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפתח-תקווה. השאיר אחריו אישה, אב, אם, שלושה אחים,ושש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. מפקדו דיבר בשבחו רבות ואמר כי בימי הקרבות גילה משה אומץ-לב והקרבה רבה.