בנימין-יעקב (בני), בן שרה ויצחק-יונתן ז"ל, מניצולי השואה,
נולד ביום ט"ו באב תש"י (29.7.1950) בבודפשט שבהונגריה ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1957. הוא למד בתלמוד-תורה בבני-ברק, בישיבת "בני-עקיבא" בכפר הרא"ה, בישיבה התיכונית בכפר גנים שליד פתח-תקוה וב"אורט" בגבעתיים. בנימין נמנה עם חניכי תנועת "בני עקיבא", אחרי-כן היה חבר בתנועת "עזרא" וברבות הימים היה בה מדריך. מצעירותו היה פעיל מאוד בקרב חוגי המפלגה הדתית הלאומית ומועמד מטעמה בבחירות לעיריית בני-ברק. הוא מצא צורך וחשיבות בעיסוק בענייני ציבור והשקיע בכך הרבה ממרצו ומזמנו. כל מעשה עשה בכל לב, ברצינות מרובה ובכובד ראש, והיה בוחן כל עניין במחשבה מעמיקה. הוא ידע להתרגל למצבים שונים וקשים וכל מה שהוטל עליו מילא בנאמנות וברצון. בנימין היה טוב-לב מאוד. בעל נפש עדינה. אדיב ובעל נימוסים טובים. נעים הליכות היה ובעל חוש הומור דק. הוא אהב את היפה. את המרחב ואת השלווה, ועל כל אלה הצטיין באהבת הסדר והדייקנות. הוא שנא רישול, ובגדיו היו סדורים ונקיים תמיד. יחד עם זאת לא היה בררן. אהב את הפשטות, ידע להסתפק במועט והיה שמח בחלקו. בנימין היה בן תורה שגלומות בו אהבת ישראל ואהבת האדם. הוא קבע זמנים לעיון וללימוד. היה בעל-קורא ובעל-תוקע ועבר לפני התיבה בימים הנוראים. המתפללים אהבו את תפילתו וסיפרו שהייתה מביאה אותם לידי רגשנות מרובה.
בנימין גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1968 והתנדב לחיל-השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק "פאטון". את ימי מלחמת ההתשה עשה על גדות תעלת סואץ, והוענק לו "אות השירות המבצעי". בתעודת השחרור מן השירות הצבאי הסדיר. כתב מפקדו: "בנימין היה חייל מעולה, אחראי ביותר, מילא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו ומסוגל לבצע עבודות אחראיות".
כל ימיו היה בן נאמן להוריו ולבני משפחתו, בעל מסור לאשתו, רחל, שנשא בשנת 1972, וחבר טוב לידידיו הרבים ומקובל עליהם מאוד. בתו, אורנה-יפה. נולדה שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפל בנימין בהתקפה על "חמוטל" שבגזרה המרכזית. מפקדו סיפר עליו שהצטיין באומץ לבו ובהקרבתו, ולדברי מפקד הטנק, חיפה בנימין על הצוות בזמן הנסיגה, עד שהגיע טנק החילוץ, אך בנימין לא יכול כבר להינצל ונפל בחזרה לתוך הטנק. תחילה נחשב כנעדר. אחר-כך הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.  

משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה לתלמוד תורה על-שם רבי עקיבא, והקימה לזכרו קרן של גמילות חסדים.